מוסר חוצב להבות בחומר איסור לשון הרע

צא וראה, מה גרמו המרגלים שדברו לשון הרע על עצים ואבנים. כיצד עשו? כל נשיא הלך לשבטו בליל תשעה באב, ואסף את כל השבט והיה בוכה ומכה ראשו בכותל ומורט את זקנו, ומסביר להם בבכיות כמה ארץ ישראל קשה ואוכלת יושביה, וכי לא כדאי לבא לארץ ישראל וכו'. ואותו שבט היה בוכה ומצטער, וכל הלילה היו מייללים ובוכים, עד שלקראת הבוקר הלכו כל השבטים אצל משה ואהרן, ואז נגזרה עליהם אותה גזירה קשה.

ובכך הם גרמו - א. בכיה לדורות, כי ידוע הוא, שהם חזרו ביום שמונה לחודש אב וסיפרו את הלשון הרע לעם, ובלילה בכו העם וגרמו שנחרבו בתאריך הזה שני בתי המקדש. ב. גרמו למותם של כל דור המדבר. כי במשך 38 שנה, היה כל אחד מישראל חופר קבר בתשעה באב ונכנס לתוכו, ובכל פעם מתים כ-15-16 אלף איש. ג. שלא זכו להיכנס לארץ ישראל.

שקול כנגד שלש עבירות

ובגמ' (ערכין טו:) איתא, תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע - מגדיל עוונות כנגד ג' עבירות עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. כתיב הכא (תהלים יב, ד): לשון מדברת גדולות, ואילו בעבודה זרה וגילוי עריות כתיב (שמות לב, לא; בראשית לט, ט) לשון גדולה.

מות וחיים ביד הלשון

אמר רבי חמא בר חנינא: מאי דכתיב (משלי יח, כא): "מות וחיים ביד הלשון"; וכי יש יד ללשון? אלא לומר לך, מה יד ממיתה אף לשון ממיתה. ואם תאמר, מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך, אף לשון אינה ממיתה אלא מקרוב? תלמוד לומר (ירמיהו ט, ז): חץ שחוט לשונם, שאפילו ממרחק רב הלשון ממיתה, שנאמר (תהלים עג, ט): "שַתּוּ בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". (ערכין שם).

לשון הרע דומה לחץ

הנביא ירמיהו (ט, ז) מוכיח את ישראל: חץ שחוט לשונם מרמה דבר, בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. ומפני מה דימה את הלשון לחץ? ביאר רבנו הגר"א (הובא בקול יעקב להמגיד מדובנא על קהלת י, יא), כי הוא כמו שדרך היורה בחץ, שתחילה מושך החץ אל עצמו ואחר כך עוזב החץ, ועל ידי כך יורה למרחוק, וככל שיותר ימשוך תחילה לעצמו, כן יגדל כחו ותקפו של תנופת החץ. נמצא, שתגבורת מרוצת החץ היא עפ"י כמה שימתח וימשוך אליו.

כן הוא בדיוק אצל בעלי לשון הרע, מתחילים תחילה בשבח ואחר כך אומר הגנות והלשון הרע, וככל אשר ירבה תחילה לספר בשבחו, כן יותר יאמנו ויתקבלו דבריו.

נתבונן במעשה דוד ויהונתן, שכאשר רצה לסמן יהונתן לדוד - אם שונאו אביו שאול או לא, עשו ביניהם סימנים בחץ, שאמר לו אם החץ ממך והלאה וכו'. ובשביל מה היו צריכים לחץ, וכי לא היו יכולים לדבר בפיהם? אלא כל זה עשו כדי שלא להיכשל בלשון הרע.

ומעשה ביהודי שהיה מספר לשון הרע כל ימיו ועבודתו בכך, יום אחד בא לרב לבקש תיקון, אמר לו הרב תיקונך הוא שתיקח עוף ותשחט אותו ותמרוט את הנוצות ותפזר אותם ברחובות קריה, ואח"כ תאספם, אם תצליח - יש לך תיקון. כלומר, קשה מאד התיקון ללשון הרע... אמנם, בודאי יש תקנה אם יעשה תשובה גדולה ויקבל עליו לעסוק בתורה, כמו שכתוב (משלי טו, ד): "מרפא לשון עץ חיים". (ילקוט שמעון, מצורע).

הלשון – לטוב ולמוטב

רבן גמליאל ביקש מטבי עבדו, לך לשוק ותביא לי את החלק הכי טוב של הבהמה, הלך והביא לו לשון משובחת. למחרת, אמר לו תביא לי את החלק הכי גרוע של הבהמה, הלך והביא לו לשון. שאל אותו: הא כיצד? כשרציתי חלק הכי טוב - הבאת לי לשון, וגם היא חלק הרע ביותר?! אלא, הלשון לפעמים היא הטובה ביותר ופעמים היא הרעה ביותר, תלוי איך ובמה משתמשים בה. כמו שרמזו שהכל נהיה "בדברו", כי אדם שמקדש את הלשון הוא בגדר צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

ומספרים חז"ל (ויקרא רבה לג, א), שפעם רבנו הקדוש עשה סעודה לתלמידיו מלשונות שחלקם היו קשים וחלקם רכים, והיו התלמידים בוררים הרכים, אמר להם: כך אתם תמיד צריכים לבחור לדבר רק דברים רכים.

הלשון דומה לחרב חדה

יהודה בנו של רבי חייא, חתנו של רבי ינאי - היה לומד בישיבה, ובכל ערב שבת היה בא לביתו, כאשר בדרכו היה הולך לפניו עמוד אש. ערב שבת אחד התעכב יהודה בלימודו ולא הגיע בזמן, אמר רבי ינאי לבני הבית: אם היה חי - לא יתכן שלא היה מגיע, וככל הנראה הוא מת, על כן כפו את מיטתו. ובאותה שעה מת רבי יהודה. (כתובות סב:) ואף שבוודאי רבי ינאי לא חפץ שימות חתנו, אך הלשון דומה היא לחרב חדה, וכל עוד הסכין חדה, אם היא פוגעת אפילו שלא במתכוון, היא פוצעת.

לא לחשוד בכשרים

ומעשה היה בעיה"ק צפת בזמן האר"י, שנתמנו עשרה שומרים לשמור שלא יכשלו אנשי הקהילה בעבירות, והאר"י היה אחד מהם. והנה יום אחד, אחד מהשומרים ראה אשה מקושטת יוצאת מחצר של אדם החשוד על אשת-איש, וכינס את כל השומרים שביניהם כאמור, היה גם האר"י, וסיפר להם את אשר ראו עיניו. אמר לו האר"י שעליו להיזהר קודם לבדוק את העניין היטב, כי הוא יודע שאשה זו כשרה. ואכן התברר, כי בעלה שלח לה איזה חפץ ביד השכן של אותו חשוד, ובאותה העת היא הלכה לקבל ממנו את החפץ. כאשר בא הממונה וסיפר על מה שהיה, אמר לו האר"י כי עליו לבקש את סליחתה של אותה אשה.

ולכן, צריך לבקש ולהתפלל לפני השם יתברך, שיציל אותו מלדבר לשון הרע, כמו שמצינו אצל כלב (מדרש אגדה בובר, פרק יג סי' כב; הובא ברש"י כאן) שהלך להתפלל על קברי האבות בחברון ובכך זכה להינצל מחטא המרגלים, וכן יהושע התברך ע"י משה רבנו, וזכה להינצל מצרה זו.

דואג האדומי

וידוע, שבשעה שברח דוד והגיע לנוב עיר הכהנים, היה שם דואג האדומי. שאלו את דוד: "לחם הפנים, מהו שידחה את השבת?", אמר להם: "סידורו דוחה את השבת ולא לִישָׁתוֹ ולא עריכתו דוחין את השבת". אמר דואג: "מי הוא זה שבא להורות לפני?", אמרו לו: "דוד בן ישי הוא". וירא כי אחימלך הכהן הגדול נתן לדוד צידה לדרך, וגם חרב, ואף שאל לו באורים ותומים. ויבוא אל שאול ויאמר אליו: "מרדו בך כהני נוב". וישאלהו המלך: "מדוע זה תדבר כדברים האלה?", ויען דואג: "עברו הכהנים על ההלכה האומרת כי אין לשאול באורים ותומים כי אם למלך לבדו, וישאלו לדוד באורים ותומים". ויקצוף המלך מאוד ותבער בו חמתו, ויאמרו לו אבנר ועמשא: לא כן ההלכה, אלא שואלים למלך ולבית דין ולמי שצורך ציבור בו, ודוד צורך הציבור היה בו. ולמה זה המלך תרגז על הכהנים אשר הורגלו לשאול באורים ותומים בשביל דוד?!".

כשמוע שאול את הדברים הללו, שאל את הסנהדרין, ויאמרו לו ככל אשר הורוהו אבנר ועמשא. ולא שמע דואג אליהם, ושיכנע את שאול כי טעות בידי הסנהדרין היא, וכי הוא לבדו יודע את ההלכה. וישלח המלך לקרוא לאחימלך ולכל הכהנים אשר בנוב, ויבואו כולם אליו. ויאמר שאול: "שמע נא בן אחיטוב, למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלהים?", ויען אחימלך ויאמר: "היש למלך בכל עבדיו אדם נאמן כדוד, ומדוע זה אמנע ממנו דברי אלהים, והרי לא מהיום שואל אני עבורו באורים ותומים!", ויקצוף שאול מאוד על אחימלך ויאמר לו: "בן מוות אתה. הן במו פיך אמרת כי שאלת לדוד פעמים רבות באורים ותומים, לכן מות תמות אתה ובית אביך". ויצו שאול את אבנר ועמשא: "סובו והמיתו את אחימלך ואחיו הכהנים, כי עשו יד אחת עם דוד ולא גלו אזני כי בורח הוא מפני".

וכאשר לא רצו עבדי המלך לפגוע בכהנים, ויפן המלך לדואג ויאמר אליו: "אתה הכית את הכהנים בלשונך, הכם עתה בחרב", כאשר אמר שאול את הדברים האלו יצתה בת קול ותאמר: "אל תרשע הרבה", ויהרוג דואג האדומי את כהני נוב שמונים וחמשה איש במספר, ולא חס על אחד מהם, ויפגע אף בטף ובנשים, בסוסים ובחמורים ובשוורים - את כולם הכה לפי חרב. אמר דוד לדואג: אתה, גיבור ועשיר וראש לסנהדרין, מתעסק ברעה הזאת ואומר לשון הרע? למה עשית כן?!

לבסוף, רצה דואג להרוג את דוד בטענה שהוא מורד במלכות, אמר הקב"ה: מתורתי אתה מורד, סופך ללקות על ידי התורה. ולבסוף הרגו אותו תלמידיו שהיה מטהר הטמא, ומטמא הטהור.

והנה, דואג האדומי הוא היה החוטא - בזה שדיבר לשון הרע על דוד, ודוד לא היה הגורם, אלא היה נרדף מצד שאול, ואעפ"כ היתה תביעה על דוד, ועונש גדול נענש על כך, שאמר לו הנביא כי בידו הברירה או שיכלה זרעו ח"ו או למסרו ביד אויב. הרי מבואר כמה חמור איסור לשון הרע.

והגמרא בסנהדרין (קו:) אומרת: אמר רבי יוחנן, שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג, אחד ששיכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר אפרו בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ולא היה חי אלא ל"ד שנים ואחיתופל ל"ג שנים, שנאמר (תהלים נה, כד): "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם".

זהירות יתירה בארץ הקודש

בשנת תרמ"ד, בא לפני רבנו החפץ חיים יהודי נכבד מן העיר רובזביץ שבפלך מינסק לשאול בעצתו בנוגע לעלייה לארץ ישראל. אמר לו החפץ חיים: דע לך, כי שם בארץ ישראל, שולטת בעוונותינו הרבים כוחה של דיבה רעה, זיק בלתי כבוי כפי הנראה, מדיבתם הרעה של המרגלים. לפיכך, הוסיף החפץ חיים ואמר, אם תזכה לעלות לארץ ישראל, עליך להזהר זהירות יתירה מלשון הרע. (ספר חפץ חיים חייו ופעליו).

מטרתם של הכלים המפוארים

ואודות כמה אדם צריך לשמור את הכלים שנתן לו הקב"ה - הפה הלשון והשפתיים - נלמד מהמעשה שלפנינו. מעשה היה בערבי כפרי שמצא מטמון גדול כלי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, אץ הכפרי לביתו וסיפר לאשתו על המציאה, הלכו שניהם והביאו את החפצים לביתם. אמר הכפרי לאשתו, כי כעת ירווח להם, שכן בתיבה הגדולה של הזהב - ישים תבן ומספוא לחמור, ובגביעי הכסף ובמגשים המפוארים - יתן אוכל לתרנגולים, ואת הכתר ישים על ראש הסוס להצילו מן הזבובים וכו'. ואח"כ הגיעו הדברים למלך, והמלך שלח לקנות ממנו את החפצים ושלח אותם לניקוי ושיפוץ, ולאחר מכן הזמין את הכפרי והראה לו את מעלתם, ומה מטרתם האמיתית. כן האדם, יש לו אברים חשובים מאוד, וצריך לדעת להשתמש בהם במצוות ולא בעבירות.

הלשון שהביאה את הגלות

הגמ' בשבת (נו:) אומרת: אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה! אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו. ע"כ.

לא להפקיר את הפה

ומעשה היה באיזה מלך שהיה מאוד אהוב לבני מדינתו, והיה לו עבד כושי שהיה אוהב לשחק עמו 'שחמט' היות והיה פיקח גדול. יום אחד, נכנס אחד משרי המלוכה ושמע איך המלך פונה לכושי בתואר "אדוני", והיה מביט מרחוק וכועס, כיצד המלך קורא לעבד אדוני, והרי קורין כך רק לשרים ולרמי מעלה. מה עשה? הלך ואסף את השרים וסיפר להם את הענין, ונכנסו כולם למלך. מששמע המלך את דבריהם כעס מאוד, וסיפר זאת לכושי. הכושי בחכמתו אמר למלך שיתן לו לסדר את הענין.

הלך העבד והזמין את אותו שר לשחק עמו 'שחמט', ובינתיים משך אותו במשחקים, באחד המשחקים, הופיע המלך, וביקש להצטרף למשחק. והנה, בלהט המשחק, נפלט מפיו של השר וקרא למלך "כושי", מתוך הרגלו במשחקים הקודמים לקרוא כך לעבד עמו שיחק. כעס עליו המלך, ופסק את דינו למוות. השר התחנן לפניו ואמר לו כי זו רק היתה פליטת פה אומללה שנבעה מתוך הרגל. אמר לו המלך: ומדוע אתה לא דנת אותי לכף זכות שקראתי כך לעבד גם מתוך הרגלי לדבר עם השרים?!

אנו למדים מכך, שעל האדם לא להפקיר את פיו, בכדי שלא יתרגל לדבר לשון הרע, וצריך האדם כאשר שומע לשון הרע - למחות ולא לשתוק, ולהראות שהוא מתנגד לדברים.

למחות מיד על לשון הרע

מסופר על כפרי אחד שהיה שואב המים של הפריץ. פעם אחת, הגישו לפריץ תֵה והיה בו מעט חול, שאל הפריץ: מי שם לי חול בכוס התה שלי? משהתברר כי השואב הביא את המים כשהם מעורבים בחול, קרא לשואב וציווה עליו שמעתה ואילך יסנן את המים שלש פעמים קודם שיביאם אליו. יום אחד, פרצה דליקה אצל הפריץ, ושלחו מיד את השואב להביא מים מהנהר לכבות את השריפה, אך השואב השתהה זמן רב, שכן היה עליו לסנן את המים... צעק עליו הפריץ: שוטה שבעולם! כאשר המים לשתיה – אזי יש לסננם, אך כאשר הם מיועדים לכיבוי אש, אין זמן לסננם, ואדרבה, החול שבהם מסייע הוא לכיבוי!

כך, כאשר אנחנו רואים אש מתלקחת של לשון הרע, איננו צריכים לבדוק קודם אם אנו ראויים למחות, או שמא גם אנו נגועים בעוון זה ולכן לא מן הראוי שנמחה, כי כעת הצורך למחות מיד, גם אם אנו לא צדיקים גדולים.

המדבר לשון הרע מתגלגל בכלב

כתוב (במדבר לב, מב): "ויקרא לה נובח" - ודרשו (שער הגלגולים פל"ה), כי מי שמדבר לשון הרע [ראשי תיבות ל"ה] מתגלגל בכלב נובח. כמו שכתוב (ישעיהו נו, יא): "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", כי מגולגלת בתוכם נפש שדיברה לשון הרע – לכן לא ידעו שבעה, כי אין להם מזונות ופרנסה, כמו הכלב שנובח כשרוצה לאכול. וגם שם הקלי' של הכלב הוא "בלאדן" אותיון בל-אדון, שהוא כופר בעיקר.

וראשי התיבות: לה נובח בשמו - נב"ל, לרמוז, שהמדבר לשון הרע הוא נב"ל, ואם נשמר בלשון, הרי הוא חסי"ד - גימטריא נב"ל.

ועוד, "ויקרא לה נובח" ר"ת ול"נ גימטריא אלהים, לרמוז שמידת הדין מתוחה עליו.

קליפת כלב

וכתב הגאון חיד"א (אהבת דוד דרוש ד'), כי מצא בכתב יד קדמון שהעגל שעשו במדבר היה שור וחמור (עי' תיקוני זוהר דף קמב.), חציו שור וחציו חמור, ובכך שלט בהם הנחש, ר"ת נחש שור חמור. ולכן המדבר לשון הרע לוקה בצרעת שהיא גימטריא "שור חמור" [760]. ואמר הזוהר הקדוש (בשלח דף ס"ה ע"א) על הפסוק (דברים כב, י): לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, כי מהחוזק שלהם יוצאת קליפה קשה מאוד והיא נקראת "כלב", שכן אותיות אמצעיות של שו"ר וחמו"ר עולה בגימטריא כלב. ובקליפה קשה זו, מתגלגל המדבר לשון הרע, רחמנא ליצלן.

מהיכן הנחש נושך?

כתוב במדרש פליאה: שאלו את הנחש: איך אתה נושך? אמר: מבין השיניים. והוא פלא.

אמנם, הביאור הוא, שאם תשים את האותיות 'שטן' מתחת לתיבת 'נחש' כזה:

נ ח ש
ש ט ן

יצא, כי ב' האותיות הראשונות הן "שן", וב' אותיות אחרונות הן גם "שן", וב' אותיות האמצעיות הן "חט". וזה ביאורו: שאלו את הנחש מאיזה כח אתה נושך את האדם? אמר: מבין השיניים, כי הסיבה היא רמוזה בין האותיות "שן", כלומר, בגלל החטא של האדם. (בן יהוידע שבת סג:).

הקב"ה נתן את הפה ואת הלשון ללמוד תורה, ואם לא לומד תורה, מאכילים אותו גחלי רתמים (חגיגה יב:). וידוע, כי גחלי רתמים בוערים במשך שנה, כמסופר על אב ובנו שהלכו ביער והדליקו מדורה מעצי רתמים, וחזרו לביתם. ולאחר שנה עברו שוב באותו יער, ומצאו שהמדורה עדיין בוערת.

ופירש האלשי"ך הקדוש (תהלים קכ, ד) כי כך הוא גם בלשון הרע להבדיל, וזו כוונת הפסוק (תהלים שם): "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", שהלשון הרע כוחו גדול, עד שאפילו אם שמע לפני שנה ואפילו לפני עשר שנים על פלוני שהוא עצל, אע"פ שיראה אותו עשר שנים שהוא זריז, בכל זאת הלשון הרע עובדת, ויחשוב עליו כל הזמן שהוא עצל, כי הגחלים ממשיכים ובוערים.

מוות וחיים ביד הלשון

מסופר במדרש (תהלים פל"ט): מעשה היה במלך פרס שחלה. אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה. ענה אחד ואמר: אני אביא לך חלב לביאה, ובתנאי שיתנו לי עשר עזים. ציוה המלך לעבדיו שיתנו לו, ונתנו לו. הלך לגוב האריות, והיתה שם לביאה אחת שהניקה גוריה. יום אחד עמד מרחוק, והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני התקרב אליה מעט והשליך עיזה אחרת ואכלה, וכן עשה, עד שהתקרב אליה ממש והיה משחק עמה, וכך לקח מחלבה וחזר לדרכו.

כשהיה בחצי הדרך, ראה בחלום איך היו אברים מתריסין זה עם זה. הרגלים אומרות: אין בכל האברים דומים לנו, אם לא הלכנו אנו, לא היה יכול לקחת את החלב. הידים אומרות: אין כמותנו, אם לא היינו חולבים, אין הדבר כלום. אומר הלב: אם לא נתתי העצה, מה הועלתם כולכם. ענתה הלשון: אם לא אמרתי הדבר, מה היה עושה? צחקו כל האברים והשיבו לה: איך לא יראת להדמות אלינו, ואת במקום חושך ואין בך עצם כבשאר האברים. אמרה להם: עוד היום תראו שאני שולטת עליכם.

התעורר האיש, ובעודו מהרהר בחלומו המשיך בדרכו אל המלך. אמר לו: אדוני המלך, הנה לך חלב כלבה. קצף המלך וצוה לתלותו. כשהלך, התחילו האברים לבכות. אמרה להם הלשון: לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש, אם אני מצלת אתכם, תדעו שאני מעליכם! אמרו לה: הן. אמר לתליינים: השיבוני אל המלך, אולי אנצל. השיבוהו אליו, אמר לו: למה צוית לתלותי? אמר לו המלך: כי הבאת לי חלב כלבה. אמר לו: מה איכפת לך? שתה ממנה ותהיה לך רפואה, ועוד, גם ללביאה קוראים כלבה בלשון העם. ואכן, לקחו ממנה וניסו אותה ומצאוה שהיא חלב לביאה, שתה המלך והתרפא. אמרו האברים: הרי אנו מודים לך, הוי - מוות וחיים ביד הלשון.

מי האיש החפץ חיים?

עוד מסופר במדרש (ויקרא רבה טז, ב): מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז: מי רוצה לקנות סם חיים שיאריך ימיו? שמע אותו רבי ינאי, ואמר לו: בא אצלי ותמכור לי מהסם הזה. אמר לו הרוכל: לא אתה זקוק לזה ולא אלה הדומים לך. מכיון שהפציר בו - עלה אצלו, הוציא לו ספר תהלים והראה לו פסוק שכתוב (תהלים לד, יג): "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע". אמר רבי ינאי: כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה ולא ידעתי פשוטו, עד שבא רוכל זה והודיעני - "מי האיש החפץ חיים".

והנה צריך להבין, מה היה קשה לרבי ינאי על הפסוק שלא הבין עד כה. עד שבא הרוכל הזה, ומה הוסיף לו הרוכל?

ויש לומר, כי אותו רוכל שהיה מוכר כל מיני סמים לרפואה, הוכיח להם לבריות, כי גם שמירת הלשון מהווה במובנה הפשוט רפואה יעילה, הנותנת בריאות וחיים. שכן על ידי כך מונע האדם מעצמו כל מיני מריבות, שנאה, כעס, דברים שמזיקים לבריאותו של אדם, מרופפים את עצביו ומקצרים את ימיו.

כששמע רבי ינאי כל זאת, התפעל ואמר, שתמיד היה מפרש את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים" – שהכוונה היא לחיי העולם הבא, שם מקבל אדם שכר רב בעד שמירת הלשון, ומעולם לא עלה על דעתו שהדבר אמור גם לגבי חיי היום - יום בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל ופרסם את הדבר בין הבריות, כי שמירת הלשון אינה מצוה שמתן שכרה הוא רק בעולם הבא, אלא היא מהווה גם רפואה פשוטה לבריאותו של האדם ונותנת לו חיים, מאחר שעל ידה הוא מונע התרגזויות וכו', החותרים תחת בריאות האדם ומקצרים את ימיו. (כוכב מיעקב).

לא להשתמש במתנה נגד הנותן

כתב בספר "חדרי בטן" למרן החיד"א זצ"ל (ריש פרשת שלח, ועיין בהגהות 'חופש כל חדרי בטן') על המדרש (ילקוט רמז תשמב): ויתורו את ארץ כנען. ראה הקב"ה שאין זכות לישראל שיכנסו לארץ, נזכר ליצחק שנולד לאברהם בן ק' שנה ושרה בת צ' שנה. וכנען גימטריא מאה ותשעים.

משל למלך שהטה חסד על עבד מעבדיו, והגם שנימוסי המלכות ההיא היו, כי אין שום אחד ואפילו שר, רשאי לחגור חרב, הלך בחסדו ונתן חרב לאותו עבד והרשהו לחגור חרב, והוא פלא, מקים מעפר דל (תהלים קיג, ז). ואם העבד הזה גבה לבו עד שלקח חרבו נגד המלך, היש קץ לגדודי העונשים ומיתה משונה הראויה לעבד שהכעיס למלך בדבר שחננו והטיב עמו?! (בינה לעתים דרוש סו).

וכן, כל היצורים אין להם כח הדיבור, וברוב רחמיו נתן מתנת חנם לאדם לדבר דבר, א"כ היתכן שבמתנה שנתן לו השם - יכעיסהו בדבר לשון הרע ונבלות הפה וכיוצא, להכעיס לבורא יתברך?!

ופירש בזה הכתוב (משלי טז, כג): "לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח". לב חכם העושה כל פעולותיו בהשקפה והסתכלות, הנה זה עומד להתבונן להשכיל מהות פיהו, חשיבותו ותועלתו, איך בזה נבדל מהנבראים שאינם מדברים, ואם כן אין לאבד סגולה יקרה מפנינים רק להשתמש בדברים המעולים ועסק התורה, ועל שפתיו, על החסד אשר לו מהשפתיים והדבור, יוסיף לקח לעסוק בתורה.

וכוונתו - על פי דברי חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ז), כאשר אדם מדבר לשון הרע - לוקחים את העבירות של מי שדיבר עליו, ונותן לו את המצוות של המדבר לשה"ר. ועל פי זה פירש את הפסוק (תהלים לד, יג): מי האיש החפץ חיים אוהב ימים. פירוש, ימיו של עצמו שלא ילכו לאיבוד, וזה על ידי שינצור לשונו מרע. ובאות ז' מפרש בזה רבנו הפסוק (תהלים לא, כ): מה רב טובך אשר צפנת ליראך. פירוש, שיראי ה' נוסף להם רב טוב מאותם שהוכיחום. ועוד יש בחינה כזו, שלוקחים זכויותיהם מאותם שהיו בעלי לשונות שדיברו עליהם לשון הרע.

ובספר רב ייבי על התהלים, כתב הוספה על חובת הלבבות בזו הלשון: והנה מדרך העולם שאחד מדבר על חברו לשון הרע, נמצא שמכבד לחברו מזכויותיו, ולמחר מדבר חברו לשון הרע ממנו, נמצא שמחזיר לו זכויותיו. או למחר מדבר חברו שנטל ממנו זכויות לשון הרע מאדם אחר, ונותן לו הזכויות שנטל בשביל שדברו עליו לשון הרע, ממילא כל ימיהם הם מחליפים זה עם זה.

וזהו שכתב (בראשית מב, ט-יד): "ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, ויאמרו לא אדוני כלנו בני איש אחד נחנו לא היו עבדיך מרגלים, ויאמר לא כי ערות הארץ באתם לראות, ויאמרו שנים עשר אחים אנחנו, והאחד איננו ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם".

וכתבו גורי האר"י ז"ל, שאם המרגלים היו משבחים את הארץ היו מתקנים את חטא מכירת יוסף, והיו זוכים להיכנס לארץ. ואפשר, שזה הטעם שנתעברו השבטים במרגלים לסייעם, שאם היו מספרים בשבח הארץ - נתקן עוון מכירת יוסף, ועל השבטים מוטל לסייע בזה לתיקון חטאתם.

וזו כוונת יוסף לומר 'מרגלים', שעוון מכירתו יגרום להתעבר במרגלים, ולא הבינו עומק דבריו, ונצנצה רוח הקודש ואמרו: כלנו בני איש אחד נחנו, שגם יוסף יתעבר במנשה, כמו שכתב האר"י ז"ל. ועוד, לא היו עבדיך מרגלים, פירוש אף שנלך עמם, כיון שרוצים לחטוא דנסתלק מהם, כמו שכתב האריז"ל בפירוש הכתוב 'וילכו' שכשרצו לקלקל - נסתלקו מהם. ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ, כוונתי שתצטרכו ללכת, וכשאמרו: והאחד איננו, אמר: הוא אשר דיברתי. עכ"ל.